כבר קיבלתם את "הפרצוף"?

אז החלטנו שאנחנו רוצים להפסיק לעשן.

התבשלנו על זה מספיק זמן  (יש מי שזקוקים לכמה חודשים ויש גם מי שבמשך כמה שנים)

ואז… מגיע הרגע שבו אנחנו מודיעים לאנשים שאנחנו מפסיקים לעשן.

הערה חשובה וספויילר קטן – אם כבר הפסקתם בעבר וחזרתם לסיגריה בחזרה,

סביר להניח שכרגע הדבר האחרון  שאתם חושבים לעשות הוא להודיע ברבים על הצעד הזה בפעם הבאה שתחליטו לעשות אותו.

אבל שניה לפני שסגרתם את העמוד, אני ממליצה להמשיך לקרוא כדי להבין למה זאת עלולה להיות טעות.

 

בפעם הראשונה כשאדם מצהיר על הכוונות שלו,

בדר"כ הסביבה מתגייסת בצורה מאוד יפה וכולם מעודדים, אוהבים, מאמינים!

אבל בפעם השנייה שאותו אדם ירצה לעשות את הצעד הזה. מגיע הרגע שבו אנחנו עלולים לקבל את "הפרצוף".

הפרצוף שאומר – "אוקי… שיהיה בהצלחה. ונראה כמה זמן זה יחזיק הפעם…."

 

וכמה זה כואב לפגוש את הסקפטיות והפסימיות אצל הצד השני,

כשבתוך תוכנו יש רצון ענק להצליח הפעם לתמיד.

בגלל אנחנו באמת משוכנעים שהפעם הזאת, זאת הפעם האחרונה שבה נפסיק לעשן.

 

בשביל לעשות סדר, בואו נפריד בין שני סוגי אנשים –

  1. אנשים במעגלים הרחוקים לנו

שמהם אנחנו מקבלים את ה"הפרצוף" בדרך כלל ממקום של קנאה.

ולא כי הם רעים חלילה,

אלא כי הם בתחושה של פספוס ורצון אמיתי לעשות את הצעד ועוד לא מרגישים מסוגלים לזה.

והפער שהם חווים בין הרצון שלהם לאי-עשייה גורם להם לתסכול אמיתי והוא יוצא כלפינו במשפטים סקפטיים

 

2. אנשים שקרובים אלינו רגשית

שיש לנו איתם מערכת יחסים שכוללת רגשות של אהבה, הוקרה, הערכה הדדית ורצון אמיתי להיות בקשר –

הורים, בני/בנות זוג, חברים, ילדים.

"הפרצוף" שמגיע מהם נובע מתוך רצון להגן על עצמם.

נשמע הזוי? למה בתכלס הם צריכים להגן על עצמם?

כי כשאנחנו סומכים על מישהו או מאמנים בו, הפעולה הזאת דורשת מאיתנו אנרגיה,

ואם יש חשד שהתוצאות לא יהיו תואמות את הציפיות,

אנחנו נגן על ההשקעה האנרגטית שלנו,

מתוך הבנה שיתכן ששוב תהיה תחושת החמצה מהתוצאות.

ובמילים אחרות- כשאנחנו חושדים שהאנרגיה הזאת לא תקבל תמורה,

אנחנו פחות שמחים לתרום אותה.

אבל לא בגלל שאנחנו לא מאמינים באותו אדם,

אלא מתוך צורך בסיסי אנושי להגן על עצמנו מאכזבה (שגם היא בעצמה גוררת שריפת אנרגיה).

אז אם קרה שחזרנו לעשן פעם או פעמיים (או יותר)

האנשים סביבנו עדיין ירצו בשבילנו את הטוב ביותר (כלומר – שנפסיק לעשן)

אבל הפעם הם ישמרו את האנרגיה שלהם ביתר תשומת לב.

 

 

אז מה אנחנו צריכים לעשות ?

לקחת את הצ'אנס שאולי נקבל את 'הפרצוף'

ולמרות זאת ליידע את הסביבה שלנו (במיוחד הקרובה) על העובדה שאנחנו מתכוונים להפסיק לעשן,

כי כשאנחנו אומרים את הכוונה שלנו בקול רם, המוח שלנו שומע את המילים,

ובלי לשים לב אנחנו מתחילים להפנים את העובדה שזה עומד לקרות.

מעבר לזה, כשאנחנו מודיעים, אנחנו גם מייצרים תשתית טובה לקבלת עזרה אמיתית מהאנשים שאנחנו יקרים להם.

בקשת העזרה יכולה להיות – "אל תקראו לי לעשן/אל תציעו לי/אם אני מבקשת אז אל תתנו לי" וכו',

אבל עוד יותר חשוב מזה, הוא להדריך מה יהיה לנו נכון לקבל מהם – עידוד והתעניינות או שקט תעשייתי.

ולזזכור שהאחריות לבקשת העזרה היא עלינו בלבד.

 

⇐ להבין את האדם שמולנו ואת המקום והפרשנות האישית שלו את הסיטואציה.

ומקביל, כמו בכל דבר, חובת ההוכחה היא עלינו,

ואם נוצרה פסימיות כלפי התהליך שלנו תהיו בטוחים שברגע שנראה החוצה התמדה ורצינות,

זה יחזור אלינו בצורה מאוד פשוטה ויפה

ואנשים יראו בזמן אמת שאנחנו 'עושים את זה' ויתנו לנו את הפידבקים שאנחנו כל כך רוצים.

 

לתאם ציפיות לגבי התוצאה.

הפסימיות נוצרת עקב העובדה שאנשים מאמינים שכשאדם מפסיק לעשן,

אין סיכוי שהוא יחזור ואם הוא חזר אז זה רק בגלל שהוא היה "חסר אופי" באותו רגע,

ובאמת כשחושבים על זה כך זה בהחלט עלול לגרום לתחושת אכזבה.

אבל האמת היא שזה לא נכון.

ואין קשר לאופי או לחוזק אלא לידע קונקרטי על שאלת השאלות – איך לא לחזור לעשן.

ולכן, כל תוצאה בתהליך הזה – בין אם זה שבועות/חודשים/שנים היא מדהימה ומבורכת.

ותמיד קיימת לכם הזכות לעשות את הצעד שוב בתוספת היתרון שכבר צברתם.

 

מאחלת לכם לקבל רק פרצופים מחייכים! 🙂

והמון הצלחה,

עדי דיין

 

לקבלת המדריך על 5 הטעויות הנפוצות ביותר שמפילות אותנו חזרה לסיגריה יש ללחוץ כאן ולמלא את הפרטים

תגובות

(0)